שכחתי איך להיות ישראלי

אחרי שעה של חיפושים, עומרי הצליח למצוא בית קפה פתוח. הוא לא תיאר לעצמו שבהודו כל בתי הקפה נפתחים רק אחרי השעה 9. הוא חנה את האופנוע בצד הדרך.

נראה לי שאני קצת יותר מדי בולט לכביש, אבל ההודים האלה נמצאים בכל מקום, חשב לעצמו. איפה שאני לא אשים את האופנוע יקפוץ פתאום איזה הודי ויגיד לי שאני לא יכול לחנות פה. טוב לא משנה, יהיה בסדר..

בשולחנות שנמצאים כניסה לבית הקפה הוא רואה חבורה של בנות צעירות. הן ישראליות? כל אחת הייתה שקועה במסך שלה והוא לא הצליח להחליט אם הן ישראליות. הוא נכנס פנימה ורואה זוג צעיר שהיה נראה לו מוכר- אותו לבוש, אותם תווי פנים ותיקים עמוסים לעייפה שמונחים לידם. מאיפה כולם ידעו להגיע דווקא לבית קפה הזה? לא עוברת דקה והזוג שיושב בשולחן לידו מתחיל לדבר בעברית על התכנון שלהם להמשיך את הטיול לקמבודיה אחרי שהם יסיימו לעשות את הודו.

המילה קמבודיה זרקה את עומרי 8 שנים אחורה. הוא נזכר באותו ערב שהוא ישב עם חבר שלו על ערסל בסיאם ריפ (קמבודיה) וחשב איתו בקול רם האם כדאי לו להמשיך את הטיול להודו או ללכת על הצעת העבודה שהוא קיבל בגרמניה. הוא היה אז בן 22, בערך כמו הזוג שיושב לידו.

תחשוב על זה שאתה תמיד תוכל לטוס להודו, אבל ההזדמנות לעבוד בגרמניה עכשיו היא חד פעמית, חבר שלו אמר לו.

אתה צודק, אבל אני כבר תיכננתי את המשך הטיול שלי בהודו, אני כבר פה במזרח. זה לא יהיה אותו דבר לחזור לפה פתאום בגיל 30. לא יודע, לא בא לי עכשיו להרוס לעצמי את הטיול ולהתחיל לעשות ראיונות עבודה. ואם בסוף לא יקבלו אותי לעבודה? אני אצא קירח מפה ומפה..

תשמע, אי אפשר לדעת מה יהיה. בסוף זאת החלטה שלך. אם אני הייתי במקומך אני חושב שהייתי הולך על העבודה. אם אתה ממש תרצה לטוס להודו אתה תעשה את זה בסופו של דבר.

מה תרצה להזמין אדוני? המלצר שואל אותו בלי חשק ומחזיר אותו מהר מדי לרגע ההווה.

אממ אני אקח קפה הפוך וקרואסון, תודה.

צמד פרות הלכו על הכביש מחוץ לבית הקפה, נעו לאיטן במעלה הכביש ולא מיהרו לזוז כשרכב הגיע מהכיוון השניה. בשולחן השני שהיא בחוץ התיישבו שני בחורים עם כיפה על הראש וניהלו שיחה עם הבחורות שישבו בשולחן לידן. גם הם נראו לו בני 22, חיילים משוחררים שיצאו לטיול הגדול.

הנה, סוף סוף הגעתי להודו למרות שלקח לי 8 שנים, הוא חשב לעצמו. שני מונדיאלים - בעצם שלושה - הפרידו בין תחילת הטיול שלי לרגע הנוכחי. מעניין מה היה קורה אם הייתי מחליט להמשיך את הטיול שלי ומוותר על העבודה בגרמניה. החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי.

בגרמניה הוא הכיר את לוסיה. בחורה קולומביאנית שעברה לגור בגרמניה. היא הזמינה אותו לטוס איתה לקולומביה לבקר את המשפחה שלה בחג המולד ומשם הוא התגלגל לטיול ארוך בדרום אמריקה שבו הוא התאהב בשפה והבין שאחרי הטיול הוא לא יוכל לחזור לגור בישראל. כמו פקק של שמפנייה שפרץ מפיית הבקבוק, הוא שינה צורה והבין שהוא כבר לא יתאים בחזרה למקום ממנו הוא בא.

המלצר הניח על השולחן את הקפה והקרואסון. עומרי ראה איך עוד ועוד בחורים צעירים נכנסים לבית הקפה ועלתה בו המחשבה שהוא כבר שכח איך להיות ישראלי.

אני אפילו לא בטוח למה אני מתכוון כשאני אומר את זה. ואם אני כבר לא ישראלי אז מה אני? כי אין אף מדינה אחרת בעולם שאני מרגיש שייך אליה יותר מישראל… אבל למה כשאני רואה את כל הישראלים האלה מסביבי אני לא מרגיש שאני אחד מהם? זה נכון שתשע שנים מחוץ לישראל זה הרבה מאוד זמן, אבל אני הקפדתי לבוא לבקר לפחות פעמיים בשנה. אולי זה כל התוכן הפרוגרסיבי שאני רואה ברשתות החברתיות? אני בסך הכל רציתי לבנות לעצמי עמדה יותר מאוזנת לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטינאי ובאופן כללי לגבי הגיאופוליטיקה העולמית, אבל כנראה שמשהו מתוך הרעיונות האלו הצליח לחלחל לתוכי כמו מים שחוצבים אט אט בסלע עד שהם חודרים פנימה ומפצלים את מה שפעם היה כל כך מוצק ויציב.

הוא לוגם מהקפה ונרתע לאחור מהטעם השרוף שלו. יש משהו שההודים כן טובים בו? הוא שם לב איך לאט לאט כל הקבוצות שנכנסו לבית הקפה בנפרד מתאספות סביב אותו שולחן כמו אוהדי כדורגל שמגיעים מכל קצוות העיר לאותו איצטדיון. הם מדברים ביניהם את אותם שיחות קבועות של מאיפה אתה בארץ? אההה אתה מכיר את עידו שמואלי? כן כן הוא היה איתי בצבא, גדוד 890. מה אתה אומר לא ידעתי שהוא גם בהודו עכשיו איזה קטע. איזה עולם קטן…

משב רוח קרה נכנס לבית הקפה ומחזיר אותו לשולחן שלו, לבד. מעניין לאן הטיול הזה יקח אותי הוא תוהה.