דמויות

יורי שביט: יורי היום בן 40 ואין לו עבודה. גובהו 1. 90 ויש לו שיער חום בהיר ארוך שהוא מקפיד לקשור בקוקו גבוה מעל ראשו. יש לו מצח גדול מאוד שנראה כמו פנימית שיצאה מכדור כדורגל קרוע. כשהוא היה צעיר הוא חלם להיות מוזיקאי והאמת היא שהוא היה בסיסט לא רע בכלל, אבל להתפרנס ממוזיקה זה לא דבר קל והוא הבין שהוא כבר לא יהיה כוכב גדול. לפני שנה הוא הבין שאפשר להרוויח כסף לא רע וגם להתפרסם על הדרך מהצקה לחסרי ישע שמוחים על התנהלויות של הממשלה. יורי זיהה הזדמנות להציל את הכבוד האבוד שלו ולעשות משהו שהוא באמת טוב, להיות בריון ולהציק לאנשים חלשים ממנו. הוא יודע שהאקלים הפולטי מיטיב בעת הזו עם אנשים מהסוג שלו.

רודריגו יד-אחת: לרודריגו יד-אחת יש שתי ידיים, אבל רק אחת מהן פעילה. כשהוא היה ילד הוא נפל לאבא שלו מהמנשא ושבר את היד בצורה כזו שהעצב הראשי נפגע ומאז אין לו יכולת לשלוט בתנועה של היד שלו. היום הוא כבר בן 50 והוא מקפיד להסתובב תמיד עם יד אחת בתוך הכיס. זה מחזה מעניין לראות אותו מוריד חולצה מאחר והוא עושה את הכל עם יד אחת בזמן שהיד השנייה פשוט מתבוננת ביד הפועלת כמו חבר פרזיט שלא רוצה לעזור. אותה יד שמוטה נשארת לה תלויה באוויר ואפילו כדי להכניס את עצמה לתוך הכיס היא זקוקה לעזרה מיד ימין החזקה.

ולדימיר: אף אחד לא מכיר את שם המשפחה של ולדימיר. הוא נולד באחת ממדינות ברית המועצות ובשלב כלשהו הוא עבר לגור בישראל. לא קל להיות ישראלי עם שם כמו ולדימיר. אחרי הצבא הוא עבר לגור בתל אביב וניסה להיכנס לתחום חיי הלילה. בשלב מסוים הבוס בבר שהוא עבד בו זיהה את התמימות של ולדימיר ואת הרצון שלו להצליח ולהתקדם והציע לו להיות שותף בניהול הבר ולא הרבה זמן לאחר מכן הוא הודיע על פשיטת רגל והשאיר את ולדימיר בלי שום חסכונות. קצת אחרי שזה קרה, כשולדימיר כבר היה בן 30 הוא קיבל הצעת עבודה באוסטריה והוא קיווה שההזדמנות הזו תאפשר לו להתחיל דף חדש. העבודה הייתה מאוד משעממת וחסרת משמעות, אבל לולדימיר זה לא באמת היה אכפת. הוא בילה את שעות העבודה במשחקי מחשב והוציא את כל הכסף שהוא הרוויח על גחמות חולפות כמו ציוד תקלוט, אופנוע, אופניים חדשות ועוד המון רכישות שבאמצעותן הוא ניסה לסתום בור שמלווה אותו עוד מאז הילדות.

ולדימיר שותה בערב רגיל 2-3 ליטר של בירה ובערבים מיוחדים הוא יכול לעבור את המספר הזה בהרבה. יום אחד מסיבה לא ברורה נפל לו החשמל בבית והוא חי שבוע שלם בחשכה. בדיעבד הסתבר שחברת החשמל לא יכלה לגבות ממנו את התשלום החודשי כי החשבון שלו היה ריק לגמרי. ולדימיר עושה את אותה עבודה כבר 8 שנים והוא אפילו הכיר בחורה נחמדה שגם היא כמוהו נולדה בברית המועצות והיום יש להם ילד בן שנתיים.

סער תמיר: סער הוא ניצול שואה. כשהוא היה רק בן שנה הנצאים הגיעו לפולין וההורים שלו החליטו למסור אותו למשפחה של פולנים קתולים אדוקים בתקווה שהם יוכלו לגדל אותו אצלם כאילו היה ילד פולני רגיל. ההורים הפולנים אימצו אותו למשפחתם ובמשך כל המלחמה התייחסו אליו כאילו הוא היה אחד משלהם. יום אחד כשהיה כבר בן 7 הגיעה אישה שפופה ומכוערת אל סף בית הוריו והציגה את עצמה בתור האמא הביולוגית שלו. סער כמובן עד אותו הרגע לא ידע בכלל שהוא ילד מאומץ והוא הגיב לתגלית החדשה בהיסטריה מוחלטת. בסופו של דבר, לאחר מאבק ממושך האישה בעלת החזות המרתיעה הצליחה לקחת אותו איתה והם עלו לישראל. שנים רבות אחר כך כשסער כבר היה קצין בצבא, הגיעו ההורים המאמצים שלו מפולין כדי לראות אותו והוא סירב להיפגש איתם. זה לא שהוא לא רצה, הוא פשוט נורא פחד. הלב שלו רצה להיפגש איתם אבל הראש שלו דחה את הרעיון על הסף כי הוא חווה את המפגש הזה כאיום על הזהות החדשה שלו שהוא בנה בעשר אצבעות.

הוא חשש שהמפגש איתם יחזיר אותו להיות אותו ילד מסכן בערבות פולין שעבר בין משפחות ואחר כך הגיע לישראל והפך להיות “עולה חדש” או עלה נידף בין צברים חזקים ותמירים. הוא עבד כל כך קשה כדי למחוק את העבר שלו ולבנות דמות שהוא יוכל להזדהות איתה ולהיות גאה בה ומבחינתו כל איזכור של העבר שלו היה איום ישיר על אותו פרויקט שהוא השקיע בו חיים שלמים. כמובן שכל התהליך שסיפרתי קרה בתת-מודע שלו ורק בהגיעו לזקנה הוא ידע להסביר את ההתנהגות שלו מול אותה משפחה שהצילה את חייו.

לשם שחורי: לשם נולד בקיבוץ בדרום הארץ למשפחה עם 4 ילדים, כולם בנים. הוא אף פעם לא היה הבן המועדף ותמיד הרגיש שהוא צריך לעבוד קשה כדי לקבל מילה טובה מההורים שלו. למרבה הצער במהלך שנות ההתבגרות שלו הוא לא הצליח להתבלט והוא גדל בתחושה שהוא חייב להוכיח את עצמו כל הזמן כדי שהוא יוכל להרגיש שהוא שווה משהו בעולם הזה. כמו רוב בני האדם, האמונה שלו בעצמו הייתה כל כך קטנה שהוא חיפש ולידציה לערך שלו מהסובבים אותו ללא הפסקה. לשם הוא הבחור הזה שמדבר בלי הפסקה ובכל הזדמנות דוחף את עצמו לקדמת הבמה כדי להראות שהוא קיים. הוא בחור מצחיק וכיפי, אבל הוא נושם את כל החמצן שיש בחדר ומאלץ את הסובבים אותו להסתפק בשאריות. היום הוא כבר בן 30 והוא עוסק בטיפול בפציעות וחי אורח חיים מאוד ספורטיבי. חצי בשביל לקדם את העסק שלו 100% כדי לקדם את עצמו, הוא מקפיד להעלות תכנים לאינסטגרם בהם רואים את הגוף החטוב שלו.

הבעיה כמובן אינה טמונה בגאווה שלו באותו גוף שהוא השקיע בו כל כך הרבה זמן ועל כן מגיע לו להרגיש איתו טוב, אלא בצורך שלו להראות את כל זה לעולם כמו ילד שקורא “אבא תראה, אבא תראה”, הוא זקוק למבטם של אחרים כדי לדעתם שהוא שווה משהו. כדי לדעת שיש לו מקום בעולם וכל העבודה הקשה שהוא עשה מוערכת על ידי אנשים אחרים. כמו טחנת רוח שמונעת על ידי משבי רוח חולפים שמזיזים את שבשבותיה, לשם מונע מהמבטים ומהלייקים של העוברים ושבים שממלאים את הלב שלו בגאווה.

גונן יבלונובסקי: גונן נולד בעיירה קטנה בישראל. ההורים שלו עלו לישראל מברית המועצות ממש כמה שנים בודדות לפני שגונן נולד. במעבר הם נאלצו לוותר על המשרות המכובדות שהיו להם בברית המועצות ולהסתפק בעבודות ניקיון במשך כמה שנים עד שהם למדו לדבר עברית ויכלו לחפש עבודות בתחום ההתמחות שלהם. לגונן הייתה ילדות משונה כילד להורים סובייטים שלא מכירים את המנהגים והתרבות של המדינה בה הוא נולד, היה עליו לחקור בעצמו ולנסות להבין מה המשמעות של להיות ישראלי כי ההורים שלו לא יכלו לשמש לו מודל לחיקוי.