ניסוי כלים

ניסוי כלים

אני יודע שאני לא צריך להיות פה. זה הדבר היחיד שאני יודע ותמיד ידעתי, אבל מעבר לזה לא קיבלתי שום הנחיות נוספות. זאת אולי לא הדרך הכי קלה לצאת למסע, אבל לפחות דבר אחד ברור והוא שצריך לצאת מפה. להשאיר את הכל מאחור, את שק הזכרונות והסיפורים הישנים, כל מה שיודעים עלי או שלפחות אני חושב שיודעים עלי או זכרונות שיש לאנשים ממני, לזרוק את כל זה באיזה פינה ברחוב מאחורי פחי הזבל ולעוף, עכשיו שאני כבר לא צריך לסחוב איתי את כל המשקל העודף הזה. היום זה הולך לקרות, אני מרגיש את זה בכל הגוף שלי שזה עכשיו או אף פעם, אולי יקראו לי אמיץ או פזיז, אבל מבחינתי לא מדובר בבחירה שלי, זה כאילו וההחלטה הזו קיננה בתוכי מהרגש שנולדתי ורק חיכתה לרגע מסויים כדי לבקוע.

אםשר לקרוא לזה גורל, מכתוב או ייעוד, אבל אני תמיד העדפתי לקרוא לזה מצפן פנימי, מעין חץ כזה בפנים שמראה לי את הכיוון ולפעמים כשהוא יוצא מאיזון הוא מתחיל להסתחרר וגורם לי להרגיש אבוד ומשותק.

איבדתי את אמא שלי כשהייתי בן שמונה ומאז נשארנו רק אבא שלי ואני בעולם, אין לי אחים ומלבד דודה אחת שגרה בגרמניה עד כמה שידוע לי, אין לי עוד קרובים משפחה בעולם. אני זוכר איך פעם אחת כשהייתי בן חמש נסעתי עם ההורים לגרמניה לבקר את הדודה באיזו עיירה אפורה במרכז גרמניה. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מישראל ואני לא אשכח איך התרשמתי מהשילוט ברחובות שהיה כתוב בשפה בלתי מובנת, מהריחות שלא דמו לשום דבר שהרחתי לפני ואפילו אני זוכר שהשמיים נראו אחרת. מעבר לזה אני לא זוכר כל כך מה קרה בחופשה מלבד העובדה שבאחד הערבים נשארתי לבד עם הדודה בבית והרגשתי מאוד בודד. היא השתדלה לגרום לי להרגיש בנוח ושמה לי שידור של ערוץ הילדים בגרסה הגרמנית וזה עורר בי פלצה וחשק עז לבכות, אבל ניסיתי להעמיד פנים שאני נהנה כדי שהיא לא תיעלב.

ככה יצא לי לצפות בבובספוג שוואמקופף (ראש ספוג) במשך שלוש שעות תוך כדי שאני מחייך אל דודתי כל כמה דקות בשביל לאשר לה שאני נהנה מהסיטואציה. זאת הייתה חוויה נוראית ואני חושב שעד היום אני לא סלחתי להורי על אותו ערב, אני מקווה שלפחות הם נהנו איפה שהם לא היו. מעבר לאותה חוויה מבעיתה אין לי כל כך זכרונות משפחתיים, כמו שאמרתי, שלוש שנים אחרי אותה חופשה נפלאה אצל הדודה בגרמניה אמא שלי הלכה לעולמה ומאותו רגע אבא שלי הפך למעין אסיר שמשלים עם גזר הדין עם ראש כפוף שמבין שמעכשיו כך יראו החיים שלו. אני הרגשתי כמו נטל ולמזלי היו לי כמה חברים טובים ששימשו לי בתור משענת באותם שנים קשות, אבל המקום שבו באמת הרגשתי בבית היה בין הספרים.

אמא שלי השאירה אחריה ספריה עצומה עם ספרים שהיא אגרה במהלך כל חייה הקצרים, החל מצ’כוב ועד אשכול נבו, 40 שנה של ספרים שכל אחד מהם הוא כמו שביל קטן בתוך המסע של חייה.

אני בלעתי את כל הספרים האלה עד שהגעתי לגיל 18 ואני חושב שמעולם לא הכרתי את אמא שלי כל כך טוב, אולי באיזשהו מקום אני אפילו הפכתי להיות קצת היא, אבל קשה לי לדעת כי אין לי הרבה זכרונות ממנה ואם אבא שלי לא דיברתי עליה אף פעם, אבל אני חושב שאותו מצפן פנימי שיושב בתוכי קצת מתחת ללב הוא במקום מסויים הקול של אמא שלי שמלווה אותי, אבל אני לא רוצה ליצור רושם שאני אדם רגשן, אני כמעט ולא חושב על אמא שלי ואני חושב שאפילו בהלוויה שלה אני לא בכיתי.

לגבי אבא שלי אין יותר מדי מה לספר, הוא באמת בסדר ואני לא כועס עליו, כמו שאמרתי הוא קיבל עליו את גזר הדין והתנהל כמו אסיר בתוך הכלא של עצמו שאת החוקים שלו הוא נתן לאנשים מסביבו לקבוע לו. כשאמרו לו שהוא חייב להיות שם בשבילי אז הוא באמת היה שם, אני זוכר אותו בא לאימוני הכדורסל שלי ומסתכל עלי ומנופף עם היד לשלום ואפילו מחייך לרגע לפני שהוא חוזר לפרצוף העצוב שלו שתמיד מסתכל על איזו נקודה בשמיים כאילו הוא רואה שם משהו או מישהו שנותן לו איזה רגע של הקלה מהמציאות המורכבת שהוא נקלע אליה. באיזשהו שלב אני גם זוכר כמה בנות זוג שמדי פעם היו מגיעות הביתה וכולן תמיד ניסו להיות מאוד נחמדות אלי, אבל אני שנאתי אותן, אני ידעתי שהן לא באו בשבילי ושכל המופע המתנחמד הזה הוא רק כדי ליצור רושם טוב על אבא שלי או באשליה שאני אספר לו אחרי זה איזה אישה נחמדה הוא הביא הביתה.

אחת מהן אפילו גרה איתנו בבית במשך שנתיים ולמען האמת הדברים היחידים שאני זוכר ממנה הוא שהיה לה ישבן עצום ושהסנדוויצ’ים שהיא הייתה מכינה לי לבית הספר היו נוראיים ובדרך כלל אני הייתי זורק אותם לפח (ללא ידיעתה כמובן). ככה עברו השנים הראשונות אחרי המוות של אמא שלי עד שבגיל 18 התגייסתי לצבא ובזמן שכל החברים שלי הלכו לשרת ביחידות הכי מובחרות, אני העדפתי להישאר קרוב לבית ולהיות ג’ובניק. בזמן השירות הצבאי אני גם הכרתי את בת הזוג הראשונה שלי שבכלל לא מצאה חן בעיני, אבל אני הבנתי שכל החברים שלי כבר איבדו את הבתולין ואני נשארתי מאחור אז הדברים פשוט קרו. מיותר לציין שאחרי שלושה חודשים אני לא הצלחתי עוד להעמיד פנים שנחמד לי איתה והעדפתי לחזור להיות לבד.

מעבר לאותה תקרית עם בת הזוג, לא קרה לי שום דבר מעניין בשירות הצבאי שלי ואני בעיקר זוכר את עצמי מעביר את הזמן במשחקי מחשב, קריאת ספרים ושיחות שטחיות עם האנשים מסביבי.

בסוף השירות הצבאי שלי טסתי להודו עם עוד חבר מהבית כי זה מה שכולם עשו וטיילנו במקומות גדושים בישראלים ואכלנו בעיקר פלאפל ושניצלים במהלך הטיול שלנו. היה לי נחמד, אבל לא הבנתי בשביל מה יצאנו מישראל אם בסופו של דבר עשינו בדיוק את אותם דברים שהיינו עושים בארץ עם אנשים שהיינו יכולים לפגוש ברחוב גם בארץ. אני זוכר במיוחד ערב אחד שבו ישבנו בחוף בגואה ושם אני הכרתי בחורה ישראלית מאיזה מושב בדרום, אחת מהבחורות האלה שיש להן ראסטה אחת בשיער והיא הגיעה להודו בשביל להתחבר לנפש שלה או איזה שטות בסגנון הזה. אני אף פעם לא הכרתי בחורה כזאת ובאיזו שלב של הלילה נשארנו רק אני והיא על שפת החוף ודיברנו כל הלילה, אני חושב שאפילו סיפרתי לה על אמא שלי, אבל אני לא באמת זוכר.

מעבר לאותו ערב אני לא זוכר שום דבר מיוחד מאותו טיול חוץ מכמה התרסקויות עם האופנוע שבמקרה אחד גרמו לנו להגיע לבית חולים ולצאת משם עם כמה תפרים. כשחזרתי לארץ סיפרתי על זה לאבא שלי ואני זוכר שהוא כעס שלא אמרתי לו שום דבר לגבי זה קודם, אבל זה עבר לו מהר. אחרי הטיול חזרתי לגור עם אבא שלי שהחליט לאמץ כלב, זה לא שאני לא אוהב כלבים, אבל באופן כללי אני לא מתחבר לבעלי חיים ולא מבין למה אנשים רוצים לשעבד את עצמם לחיה ולהפוך למשרתים שלה. בכל מקרה התקופה הזאת של החזרה לארץ הייתה קשה ואני הייתי אבוד והעדפתי לצאת עם בחורות מאשר לחשוב על העתיד שלי ולתכנן את הצעדים הבאים שלי. הייתי מגיע פעמיים בשבוע לתל אביב ויוצא עם החברים שלי והייתי אומר שבמהלך החצי השנה שחייתי ככה סיימתי את הערב עם בחורה לפחות עשר פעמים.

באופן כללי אף פעם לא ייחסתי יותר מדי חשיבות לנשים ותמיד כשרציתי משהו עם מישהי הדברים הסתדרו לי בקלות למרות שבדרך כלל אחרי שניים או שלושה מפגשים אני העדפתי להפסיק. אני לא חושב שאני נאה במיוחד, אבל כנראה שמשהו באדישות וחוסר האכפתיות שלי גורם לנשים להימשך אלי. בכל מקרה לא הכרתי באותה תקופה אף אחת שהייתה חשובה מספיק בשביל שאני אספר עליה יותר מדי.