monologo

מונולוג עזה נקודות

. חושך מוחלט עם רדת הלילה

. לחשוב איזה רגל אני מעדיף לאבד

. לעשות שיחות נפש עם חברים

. לגלות שהגוף שלך מחולק ל12 ואתה אחראי על כולם

. לשים תפילין בכיס אפילו שאתה לא דתי

. לשמוע פיצוצים כל היום ולקוות שהם של כוחותינו

. לכעוס על הפוליטיקאים על שהם הביאו אותנו למצב הזה

. לשנוא את העובדה שאתה במלחמה ולהבין שאין ברירה

. לראות איך נראתה הירושימה

מונולוג

לכתוב מונולוג על עזה זאת לא משימה פשוטה כי היא נוגעת בעצבים החשופים, ואם הטקסט לא יגע בנקודות האלה אז כנראה שחסרה בו יושרה או ערך. הדג נחש כתבו בשיר “רק פה” ש”אם אתה בחו”ל נמצא ועל פיצוץ שומע, אז רק לפה פתאום אני מתגעגע” ואותו השיר נחתם בשורה “ואם אתה בחו”ל נמצא ועל פיצוץ שומע, אני מבין מאיפה באתי ומזדעזע”. בין שני המשפטים האלה נעה חווית הישראליות בעיני, ובתוך זה אירועי ה7 באוקטובר לקחו את החוויה הזאת והתחושות האלה לקצה. הדבר הראשון שעולה לי לראש כשאני חושב על זה זה הפחד. ואם יקרה לי משהו? אז אני מתחיל לחשב איזה יד אני מעדיף לאבד. ימין או שמאל?

אגודל או שתי זרתות? ואז מגיע השלב שבו אני מבין לשם מה עשיתי קורס בסטטיסטיקה באוניברסיטה. אם בעזה יש כרגע 12.000 חיילים וכל יום בממוצע נהרגים ארבעה חיילים, מה ההסתברות שמחר זה יהיה אני? אבל די מהר אני מבין שאני עכשיו מורכב מ12 אנשים ובעצם החיים של כל אחד בצוות יקרים לי לפחות כמו החיים שלי.

טוב, מספיק עם המוות, לפחות לבינתיים. להיות בעזה זה לא לזכור את הפעם האחרונה בה יצא לך קקי מוצק. זה לשטוף כלים עם מגבונים ולהעמיד פנים שהם באמת נקיים. זה לשטוף ידיים עם אלכוג’ל שתוך רגע הופך לבוץ על הידיים המטונפות. זה להתרגל לעשות צרכים לתוך שקית זבל ולשמור שקית אחת בכיס כי אתה זוכר מה קרה בפעם האחרונה שלא הספקת למצוא שקית בזמן. להיות בעזה זה להיכנס לבית של מישהו ולזרוק מהחלון את כל מה שלא צריכים, זה לפתוח ארון ולראות שם בגדים של ילדים ולהיזכר שהמציאות היא מורכבת. להיות בעזה זה להילחם כל הזמן באובדן האנושיות שמגן עליך, באדישות למוות ולסבל אנושי, זה קונפליקט אינסופי בין מה שאני מאמין בו והמציאות שאליה נקלעתי.

בעזה אין חשמל וזאת הזדמנות מדהימה לדבר עם אנשים ולחיות את הרגע, להתרגש מהזריחה בבוקר ולהיכנס לדיכאון עם השקיעה שתהפוך אותך לעיוור ב12 שעות הבאות, זה להתאסף סביב הרדיו בכל שעה עגולה ולהחזיק אצבעות מאחורי הגב בכל פעם שמגיע החלק של “הותרו לפרסום”. להיות בעזה זה לשבת לבד בשמירה באמצע הלילה ולאט לאט להתרגל אל הפחד ולהזיל דמעה פתאום כשברדיו זהבה בן שרה שאין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא. להיות בעזה זה להבין את המחיר העצום שכל מי שאוהב אותך משלם, זה לשמוע את הקול של אבא שלך רועד בטלפון בכל פעם שאתם מדברים ולראות איך בתקופה של שבועיים אמא שלך כאילו הזדקנה ב10 שנים.

להיות בעזה זה לחכות כבר שיחליפו אותך בשמירה וכשמגיע הרגע להישאר עוד שעה כי אתה יודע כמה זה קשה להישאר לשמור לבד בלילה, זה לאהוב כל כך את האנשים מסביבך ולהבין שרק ביחד נוכל לצאת מזה בריאים. לזכר כל אלה שכבר לא איתנו ולמען עתיד טוב יותר לילדינו, בואו נדאג שכל זה לא יהיה לחינם ושבעוד 30 שנים הילדים שלנו לא יצטרכו לכתוב מונולוג כזה.